| |
לשוב לשורש, למקור
אומה יקרה שלי,
הגיע הזמן לאחר 61 שנות הקמת המדינה ולאחר אלפי שנות גלות, לשוב לשורש, למקור, ולהיות עם אחד ומאוחד.
הגיע הזמן להתאחד כי זה צו השעה,
הגיע הזמן לשים את כל המחלוקות המפלגות בינינו בצד,
הגיע הזמן להתאחד כי אנו עם אחד, נשמה אחת, מהות אחת.
הגיע הזמן להתאחד כי זוהי העוצמה האמיתית שלנו,
הגיע הזמן להתאחד, כי כאן טמון, לפי חוכמת הקבלה, הכוח הרוחני שלנו.
הגיע הזמן לומר די למריבות, די למחלוקות, די לראייה שלנו את עצמנו לפי חוגים ופלגים.
ניסינו להיבדל מעצמנו, הקמנו מפלגות, חילקנו עצמנו לדתיים ולחילוניים, ולדתיים יותר ולדתיים פחות, ולחילונים יותר ולחילונים פחות, ולימנים יותר או פחות, ולשמאלנים יותר או פחות, ולמען השם ונגד השם, וחילקנו וחילקנו ופילגנו ופילגנו, והקמנו עוד חומה, ועוד חומה בתוך חומה, ועוד חומה בתוך חומה בתוך חומה.
ואז בא העולם החיצון, אשר דווקא הוא מתייחס אלינו כיישות אחת – יהודים, מאיים עלינו, ומנסה לפגוע בנו ואף מצליח לא פעם לצערנו הרב. כאשר יש איום, או חרם, או מלחמה, היא לא נגד פלג בעם שלנו, אלא נגד כולנו, נגד האומה שלנו.
הרב אשל"ג, אחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, והוגה חזון האומה, מסביר שהמהות שלנו היא להיות עם סגולה. כאשר סגולה זה מלשון הניקוד סגול (שלוש נקודות, אחת מימין ואחת משמאל ואחת באמצע), כאשר העם שלנו – ישראל, הוא הנקודה האמצעית. המטרה שלשמה נוצרנו היא לחבר בין כל אומות העולם, להוות מודל לאהבת הזולת. ואיך נעשה זאת – על-ידי החיבור שלנו עם עצמנו. ואומות העולם, יודעים בתת המודע שלהם, מהו התפקיד שלנו, וכאשר אנו לא עושים זאת ופונים לפילוג הם דוחקים בנו, באמצעות איומים, מלחמות, שנאות וכיו"ב.
ברגע שנתאחד, כל המציאות תשתנה. המציאות שלנו היא רוחנית בלבוש חומרי-גשמי (ניתן לראות זאת בהתבוננות פשוטה בטבע, כיצד כל חומר הוא אינו חומר אלא אנרגיה) ולכן, לפי המקובלים, כל פעולה רוחנית שנעשה, משפיעה ישירות על הלבוש הגשמי, על המציאות החומרית שאנו רואים.
עברנו אלפי שנות גלות, צורר שכמעט השמיד את כל יהדות אירופה, אינספור מלחמות ומאבקים.
אנחנו עם חכם, שמציף את העולם בפרסי נובל, בהצלחות טכנולוגיות, במעורבות עסקית בכל רחבי העולם, וביכולת להיות מחד רגישים ואוהבים כלפי עצמנו ומאידך ללכת בכל הכוח נגד עצמנו.
הבורא ציווה אותנו: ואהבת לרעך כמוך. אני ה'. כלומר, בורא העולם יצר חיבור ישיר בין אהבת הזולת לאהבת הבורא, וחוכמת הקבלה מסבירה זאת באופן מרתק ומרגש.
ועכשיו שוב צרים עלינו. ובעידן הפייסבוק והטוויטר והיו טיוב, אנו רואים שוב את מפלי השנאה מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר.
בואו נפסיק את הפירוד בינינו. המלחמות ההדדיות שכה הצטיינו בהן, מהוות כלי משחית נגדנו כעם. כי כולנו י-ה-ו-ד-י-ם.
התחמושת הכי טובה נגד המשטים, המלחמות, האיומים, החרמות, היא כולנו ביחד, מתאחדים לאומה.
מתנדב באומה – אחדות עם ישראל
מדוע עוסקת חוכמת הקבלה ב"ואהבת לרעך כמוך"
מאת משה שרון
הרב אשל"ג, אחד מגדולי המקובלים בכל הדורות ומוביל חזון האומה, שואל ומשיב בספר "מתן תורה": האם האדם מחויב למלא את צרכי רעהו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו ומהו הקשר לתיקון נשמת האדם, מסע בעולמות הרוחניים.
כולם חושבים שחכמת הקבלה מורכבת מספרים קדושים, המסבירים במילים מיוחדות ובשפה גבוהה את מבנה העולמות וגלגולי הנשמות, את רזי התורה המיועדים ליחידי סגולה בלבד. אבל בתחילת שנות ה-30, כאשר החליט הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" ע"ש פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, לפנות אל העם כולו, הוא הוציא לאור עיתון. אך בפנייתו לעם דרך אותו עיתון, במקום לכתוב על סודות הקבלה, עסק "בעל הסולם", בנושאים מוכרים ובנאליים כביכול, שכל ילד מכיר ולומד אותם כבר מגיל צעיר. כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל ערבים זה לזה", "הנטייה היא לחשוב, שחכמת הקבלה עוסקת בנושאים כבדים, בספרים קדושים, "ספר הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" וכו' – אבל חוכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנברא. ובמאמרים הללו "בעל הסולם" מגלה לנו מהו העיקרון, מהו הבסיס של השיטה. ואם האדם יקלוט מהם את היחס הנכון, הם יהוו נר לרגליו, ועל ידם יוכל לדעת איך לגלות את הקיים בכל יתר ספרי הקבלה, ואיך להשתמש בהם כאמצעי להתקדמות.;וגר זאב עם כבש".
המאמר הראשון באותו עיתון נקרא "מתן תורה" והוא נפתח במילים אלו:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
ואז בעל הסולם מפרק את המשפט לחלקים ופותח בסדרת שאלות, שגורמות לנו להתחיל לפקפק בהבנתנו את המצווה החשובה הזו שנקראת "ואהבת לרעך כמוך"
מה פירוש "כמוך" ?
האם האדם מחויב למלא את צרכי רעהו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו ? הרי האדם, עם כל המחויבויות שיש לו, לא מספיק אפילו לממש את רצונותיו עצמו, איך אתה דורש ממנו למלא צרכי הזולת?
מה פירוש "לרעך" ?
האם האדם צריך לאהוב את משפחתו וקרוביו ? אולי את בני עירו ? מדינתו ? דתו ? אולי הוא צריך בעצם לאהוב את כל העולם כמו שהוא אוהב את עצמו ?
מה פירוש "ואהבת" ?
האם יכול להיות שהתורה מצווה עלינו לאהוב, אהבה היא הרי רגש אישי, פרטי, מיוחד, המתפתח באדם בנסיבות מסוימות, כלפי אנשים מסוימים. איך אפשר להכריח את פלוני לאהוב את אלמוני ? ואז הוא כותב כך:
"אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"
התיקון
בקבלה לומדים שהנשמה אותה ברא הבורא נקראת "אדם". מבנה שהחומר שלו הוא רצון לקבל (אגו) . ומטרת אותה בריאה היא להביא את הנברא בהכרתו העצמית, למצב שיהיה דומה לחלוטין לבורא. במה? בכל הרצונות להנות. שכמו שהבורא רוצה להנות (לגרום הנאה) לאדם, האדם ישתמש בכל הרצונות שלו להנות ויהנה (יגרום הנאה) לבורא. וכך תהיה ביניהם התאמה המביאה לדבקות, שרק על ידה האדם קונה את דרגת הבורא.
בתוך הנשמה הזאת שנקראת "אדם", ישנם 620 רצונות להנות. ולצורך התיקון, לצורך ההתקדמות, הנשמה הזאת נשברה, נעלמה בה הכוונה להשפיע ונשארה הכוונה הטבעית של החומר, של הרצון לקבל, הכוונה להנות לעצמו.
המין האנושי מורכב בעצם מאותם חלקים של הנשמה. בכל אחד ואחד מבני האדם יש חלק ממנה, חלק מהרצון ליהנות בדרגה קטנה מאוד. ובעולם הזה האדם צריך לתקן את החלק שלו. אלא שכתוצאה מהשבירה כל חלק כלול מכל יתר החלקים.
בנפילת האדם לתוך הרצון לקבל, אבדה לו הכוונה להשפיע לבורא. וברגע שהרצונות שלו איבדו את הכוונה היחידה המכוונת לבורא, אזי מיד השתנתה הכוונה: במקום כולם לבורא, כל אחד לתוך עצמו. וכל חלקי ה"אדם", שהיו דבוקים אחד לשני באהבה והשפעה הדדית, הפכו לדבוקים זה לזה על מנת לנצל כל אחד את כל היתר להנאת עצמו. השינוי הזה, נקרא "שבירת אדם הראשון".
ומה מהות השינוי? במקום כוונה אחת משותפת לבורא, כל אחד קיבל כוונה לעצמו, שהתיקון היחידי עליה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". במאמר "מתן תורה" בעל הסולם מסביר, מדוע הויתור הזה של כל אחד על אהבה עצמית, שהכוונה שלו לא מכוונת כלפי עצמו, לתוכו, אלא מכוונת כלפי האחרים, שווה למצב הראשון שבו כולם מכוונים לבורא. הוא אומר שהשינוי הזה הוא "כלל גדול בתורה". שאם האדם משנה את הכוונה שלו, ובמקום שבכל רגע בחייו ידאג להיטיב לעצמו, הוא מכוון את העבודה שלו, את משימת חייו, להיטיב לזולתו, אז הוא נעשה דומה לבורא. הוא מגיע להשתוות הצורה, וכתוצאה ממנה לדבקות עם הבורא ולקניית דרגתו. היינו, נכנס למצב מושלם ונצחי.
אם כל אדם ואדם ירצה לגרום הנאה לבורא, כולנו נהיה דומים, תהיה בינינו השתוות הצורה. בדומה למשפחה שנולד בה תינוק. לא חשוב כמה המשפחה גדולה ורחבה, כולה מכוונת לתינוק הזה. ובכך התינוק מאחד את כל המשפחה. למרות שלכולם יש עיסוקים נוספים, העניין בתינוק קושר אותם יחד.
"כמוך" - כלומר, עליו לבדוק שהוא לא עושה רע לשני, בדיוק כמו שהוא בודק כל הזמן שלא מנצלים אותו, שלא לוקחים ממנו, שלא משתמשים בו בניגוד לרצונו. בכך שהאדם שומר לא לנצל את הזולת, הוא מתקן את עצמו כלפיהם. "לרעך" - לא חשוב כלפי איזה זולת. כלפי האומה הישראלית כולה או כלפי העולם כולו, כי כלפי אחד או כלפי מיליון זה אותו דבר.
האם אני באמת יכול לדאוג ולאהוב את הזולת כמו שאני אוהב את עצמי ?
האמת היא שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות אף פעולה של דאגה לאחרים. ובאמת היציאה מהכלים של עצמי ומילוי האחרים, היא לא בפועל, קרי, איני הולך לחלק לחם וחלב לכל אדם בעולם, הרי סביר להניח שאין זה ביכולתי, אלא המטרה היא שאחיה במגמה הזאת של מילוי הזולת. בדיוק באותה מידה שאני כל הזמן פונה לעצמי ובודק במה אני עוד יכול למלא את עצמי- כך אפנה לעצמי ואבדוק במה אני עוד יכול למלא את הזולת. חשוב לציין, שהאדם משתמש בכל הרצונות שלו, ולא מבטל אף אחד מהם. ובודק ומתעמק כמה שאפשר בכל רצון ורצון, עד לעומקו . כדי שמתוך זה יוכל להבין איך להתייחס לזולת. כמו שקודם ניצל את הזולת כדי למלא את עצמו, עכשיו הוא מתחיל לנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. התהליך הזה נקרא "ואהבת".
האם זה אפשרי ?
בעל הסולם כותב כך: "כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך, כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו..."
כמה עולה לנו להשפיע?
חוכמת הקבלה, משתמשת במונח השפעה, שמשמעותו נתינה ● וכמה זה עולה לנו? זמן ● הרב יובל הכהן אשרוב, ממורי הקבלה המובילים בישראל, ותלמידו של יו"ר האומה, הרב המקובל, מרדכי שיינברגר, מסביר מדוע האומה "זה הדבר הכי גדול שיש".
מאת מירי גול
הישוב אור הגנוז, הסמוך למירון, חי בהשפעה. "השפעה" בשפת הקבלה משמעה נתינה. "אדם צריך לתת לזולתו את מה שהוא צריך", אומרהרב יובל הכהן אשרוב, אחד ממורי הקבלה המובילים בישראל, תושב המקום ותלמידו של הרב מרדכי שיינברגר, יו"ר תנועת האומה ומייסד האור הגנוז. הרב אשרוב מוסיף, כי "לפי הכלל של ואהבת לרעך כמוך. תמלא את צרכי הזולת בדיוק כמו שאתה ממלא את צרכי עצמך. זה נקרא השפעה".
שישים ושמונה משפחות גרות למרגלות הר מירון. עשר משפחות עלו ב 1989 לישוב, בעידודו והובלתו של הרב מרדכי שיינברגר, ליישם את חזונו המהפכני של הרב יהודה אשלג "בעל הסולם", לשינוי פני העם והאנושות, על ידי שינוי יסודי בתנועת נפש האדם. משאיפה לקבל ולרכוש שמקורה באגו (רצון לקבל),לשאיפה לתת ולחלוק (רצון להשפיע) שמגיעה מהבורא.
הרב יובל אשרוב התפנה, בחצר יקב הישוב, לשוחח איתנו על 'האומה', שלב חדש ישן בסולם הנתינה. הרב אשלג רצה לקרב את חזונו החברתי המהפכני והוציא בשנות השלושים לאור את עיתון 'האומה', עיתון ייחודי שמטרתו הייתה להפיץ את חזון החברה העתידית.
"ברובד היותר כללי", אומר הרב יובל, "אדם מצטרף לאומה, וידבר על זה עם עוד עשרה אנשים". "מה זה עולה לך?", הוא מוסיף. "זמן. אתה משפיע. מה זה משפיע? אתה יוצר מעגלים יותר רחבים, יותר השפעה. להשפיע ברובד הפרטי פירושו, אשתך צריכה שתשטוף כלים אל תחכה שהיא תבקש ממך, קום תשטוף את הכלים. השינוי חייב לבוא ברובד הפרטי האישי של האדם. משם זה יתפוס במעגלים רחבים. זה התיקון של החברה. זה מה שיפתור את הבעיות היום".
לפי מראהו של הרב יובל ולפי מראה תושבים אחרים באור הגנוז, יכול אדם לחשוב שיש כאן עניין לדתיים בלבד. "אנחנו נראים דתיים", צוחק הרב יובל, "אנחנו גם דתיים ברוך השם. אבל האחדות היא מעל לכל. למה יש דת? יש מאמר שלם במתן תורה למה יש דת. המאמר נקרא 'מהות הדת ומטרתה'. שאדם יכיר את הרע שבקרבו וישנה אותו. ומטרת העל היא דבקות, זה להגיע לאחדות".
"הרעיון הוא לא לדרוש מאף אחד. לתת, זה לא צו שמונה. רוצים ליצור מעגלים של נתינה. אדם שיהיה בתוך מסגרת האומה, צריך להתחיל לחשוב על הכלל, ולא רק על הפרט. החברה המערבית הרגילה אותנו לחשוב על הפרט. ואילו המצטרף לאומה", הוא מוסיף, "צריך לחשוב איך הוא מועיל לחברה".
"וכל אחד ייקח לעצמו פעולות למען הכלל. האומה זה המקום. כל אדם שמצטרף זה עוד ברכה. הרב שלנו (מרדכי שיינברגר) אמר באחד הכנסים, שכאשר יהודי בא וחותם על הצטרפות לארגון האומה ואומר אני חלק מזה, זה עושה רעש גדול בעולמות עליונים".
והדרך אל האומה נפתחת ונסגרת ברעיון העשיר מאין כמוהו 'ואהבת לרעך כמוך'. "ואהבת לרעך כמוך", מפתיע הרב יובל, "כל מצוות הדת , צריכות להוביל לזה".
ישנה תחושה של דחיפות בדבריו של הרב יובל אשרוב. אם הכול בא ומסתיים במאמר הזה 'ואהבת לרעך כמוך', על האדם לייסד את העבודה הרוחנית עכשיו, היום. הזמנים מתקצרים, וכל הפעולות הנעשות דרך אתר האומה ודרך הרשתות החברתיות השונות במרחבי האינטרנט מגלה איך נתקצרו. חכמה ואהבת הזולת נעשית במקום אחד בגליל ואותותיה עוברים על פני כל הארץ ביעף.
"אנחנו עכשיו בסוף. לפי כל החישובים אנחנו בסוף. אז כדאי לעשות את זה. ויש קיצור דרך. האומה".
"תצטרף לאומה", מסכם הרב אשרוב, "זה הדבר הכי גדול שיש".
בס"ד
אהבה עצמית מול אהבת הזולת
מאת ניר אביעד
בעל הסולם כותב כך, ההיסטוריה היהודית משופעת במחלוקות ובפילוגים רבים. חז"ל מספרים לנו על המחלוקות שהיו בקרב העם עוד בהיותם עבדים במצרים ואפילו מול משה, איש האלוקים, היו שסברו כי רעיונותיהם ועצותיהם טובים משלו. בדיחה ידועה מספרת על יהודי אחד שספינתו טבעה בלב ים והוא ניצל ונסחף לאי בודד. כמו שהגיע לאי הוא מיד בנה שני בתי כנסת – אחד כדי שיוכל להתפלל ובו ואחד כדי שכף רגלו לעולם לא תדרוך בו.
אהבת הזולת היא זו שמביאה את האחדות בעם. התורה מצווה עלינו "לא תשנא את אחיך בלבבך". הילל הזקן הוסיף וענה לשאלה כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת באומרו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ורבי עקיבא התייחס לכך ואמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". מה הכוונה כלל גדול בתורה?
המשמעות היא שאהבת הזולת, שממנה מתפרשת כמובן גם האחדות בעם, היא כוללת בתוכה את כל שאר המצוות. כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו וכו.
אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. הרב אשלג נתן דוגמא לאדם שמחזיק ביד ימין סכין, חותך סלט בטעות הוא חותך את יד שמאל. לדבריו, כמו שלא יהיה הגיוני שיד שמאל תיקח בשנאה את הסכין ותחתוך בחזרה את יד ימין כדי לנקום, כך לא הגיוני שיהודי ישנא וינהג בפרוד כלפי כל יהודי אחר.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב", היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד. אהבה אמיתית, אם כך, אינה תלויה באינטרסים מכל סוג.
הכוח של נתינה לזולת וחמלה על האחר הוא בל ישוער. ידוע הסיפור על רבי ישראל מסלנט שהתהלך יום אחד בשוק הערבי בירושלים העתיקה וניתקל בערבי חמוש בסכין גדולה שבא לדקור אותו. הרבי הסתכל אל תוך עיניו ולפתע הערבי שמט את הסכין, נישק את ידו של הרב ונס בריצה מהמקום. לאחר מכן החסידים של הרב שאלו אותו לפשר האירוע המדהים והוא ענה להם שהוא ראה לפניו אדם כל כך מסכן, שהשנאה שבליבו ממש העבירה אותו על דעתו עד שהוא היה מוכן לרצוח אדם רק בגלל שהוא מדת אחרת, שהוא חש כלפיו רחמים אדירים על שהגיע לשפלות הזו. הערבי שחש את הרגש הזה מתוך העיניים הטובות של הרבי פשוט נדבק במידת הרחמים ולא יכל היה לבצע את הרצח.
מתוך האמור עולה השאלה איפה זה פוגש אותנו בחיי היום-יום? היכן ניתן לקיים את הכלל הגדול של התורה? האמת היא שבכל מקום! בכל מפגש ומפגש עם אנשים אחרים יש לסגל את צורת החשיבה – מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להטיב עם הזולת?
יש לחשוב מה היה נעים וטוב לנו באותה סיטואציה, לבדוק האם הצד השני גם היה מגדיר את זה כטוב, ואם כן – לפעול למענו במלוא המרץ והאכפתיות שהיינו דואגים לעצמנו.
לאופן החשיבה הזה של "ואהבת לרעך כמוך" יש הרבה פרטים קטנים. מספר דוגמאות:
במקום העבודה: כמו שאנחנו היינו שמחים אם עמית שלנו לתפקיד/למשרד היה משתף אותנו בידע שרכש ושיכול לסייע גם לנו, כך לתרום מהידע והזמן שלנו לעזרתם של עמיתינו. לשמוח בלב שלם בהצלחתם, לפרגן ולהתכוון לזה, לא להיות צרי עין ולקנא, לדבר בנימוס כלפי השני. כדאי להיזכר כמה שלילית התחושה כשמישהו כועס/צועק/נוזף בנו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?! ביחסינו למעסיק יש לשמור על רכושו (החל מציוד משרדי וכלה במידע סודי ורגיש) ולכבד את הזמן עליו הוא משלם לנו. רבים מאיתנו מכלים זמן עבודה יקר בגלישה באינטרנט או בשיחות טלפון אישיות מרובות ובטלות. יש לחשוב כיצד אנחנו כבעלי חברה היינו מרגישים כלפי עובדים שמתנהגים כך?
בקשר עם בן/בת הזוג: כמו שלנו חשוב לקבל תמיכה ועזרה על רבדיה השונים מבן/בת הזוג, כך עלינו לזכור שגם לו/לה צרכים דומים. יש לסייע ככל שניתן בעול הפרנסה ובמטלות הבית, לא להשאיר תפקיד ספציפי לצד השני אם קשה לו עם זה, להיות פרטנר קשוב ותומך, לא למהר לשפוט ולבקר, להשכיל לשתף בסודות הלב, לא לבזות אותו בפני זרים, לא לשקר ולנהל הסתרות אחד מהשני וכמובן שלא לבגוד באמונו בכל צורה שהיא. כל מי שחווה או חווה בעברו אחד מהדברים האלה יודע כמה זה כואב וקשה. אם כך, למה שנגרום צער שכזה לאדם הקרוב לנו מכל?
בקשר עם חברים: כמו שלנו, כיצורים חברתיים מטבענו, חשובה הסביבה המבינה והתומכת של חברינו, כך עלינו להתאמץ ולספק להם אותה בחזרה. יש להיות לחבר את שחפצה בו נפשו – החל מפרטנר לשיחת חולין על כוס בירה ועד לאוזן קשבת ולב פתוח בשיחות נפש משתפכות. פוגע במיוחד לדבר אל אדם ולגלות שבכל אותו הזמן הוא היה שקוע בדמיונות בהקיץ ולא היה קשוב לנו. אל לנו ללמוד מהחבר על מגרעותיו ואז בשעה שזה מתאים לאינטרס שלנו להשתמש במידע הזה כנגדו ולהכאיב לו. לא לפרסם בפומבי לאף אדם סודותיו ובטח לא להתרחק ממנו כשנראה ש"כבר אין לי מה להרוויח ממנו".
בקשר עם השכנים: כמו שלנו לא נעים שהשכן מלמעלה מחליט באמצע הלילה להזיז רהיטים או לדפוק מסמרים בקיר, כך עלינו להתחשב בשכנה שמתחתינו ולא לטפטף לה על הכביסה או להפעיל מוזיקה רועשת בשעות המנוחה. כתוב: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". עלינו להיות תמיד מאירי פנים בחדר המדרגות ולהיות זריזים לתת כוס סוכר או כמה ביצים למי שבדיוק נתקע בלי באמצע הכנת עוגה.
בנהיגה בכבישים: כמו שאותנו מפחיד ומכעיס כשנהג פרוע חותך/צופר/מהבהב לנו, כך עלינו לנהוג בסבלנות ואדיבות (למען הסביבה ולא פחות חשוב למען בריאותינו אנו). יש לתת זכות קדימה, לאפשר למי שרוצה לעקוף אותנו ולהשתלב בנתיב שלנו למי שצריך. זה ההפיך מפחיתות כבוד לתת לנהג אחר את לעקוף אותנו. נהפוך הוא – בכל פעם שהגבנו במתינות בכבישים הפחתנו ממפלס המתח הכללי וסייענו באופן ישיר להפחתת מספר התאונות. מה יותר אוהב אדם מזה?
מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ישראל ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר... הלוואי ונשכיל לפתוח את העיניים והלב ולאהוב אחד את השני באמת. ..."
|
| |
|
| |
|
|
בטעינה...
