|
בס"ד
נולדתי עם אגו מפותח, אז מה רוצים ממני? לאהוב את כולם? איך? האם זה מציאותי?
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את כל המצוות. הרב אשל"ג, הוגה חזון האומה ואחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, משרטט את השלבים של התפתחות הבריאה, את מערכת היחסים הרוחנית בין הנברא לבורא ומסביר מדוע התיקון הפרטי של כל האדם ושל כל הבריאה הוא איזון מוחלט בין הקבלה לבין ההשפעה, כלומר אלטרואיזם (מבוסס על ה"הקדמה לספר הזהר" והמאמרים "מתן תורה" ו"הערבות")
מטרת הבריאה
כדי להבין את המציאות הערוכה לעינינו היום, צריך לחקור את מקורם, כלומר להבין את שורש הבריאה, כי דברים שיתבהרו בשורשם, יכולים להבהיר את כל השתלשלות המציאות בכל נקודת זמן רצויה.
מחשבת הבריאה
שורש הכל היא מחשבת הבריאה, ועל-פי המקורות הקבליים מחשבת הבריאה היתה: "לְהַנוֹת לנבראיו", כלומר מטרת הבריאה היתה להשפיע (לתת, מלשון שפע) הנאה לנבראים.
ובניתוח שטחי, כדי להוציא לפועל מחשבה זו יש צורך רק בנבראים (שיהיה למי לְהַנוֹת), ובהנאה (שיהיה מה להשפיע להם).
בריאת הרצון לקבל
אולם בהתבוננות עמוקה יותר: האם אדם נורמלי שיערכו לפניו שולחן מלא מכל טוב שבעולם, האם די בכך כדי שיהנה מכל מה שהכינו עבורו? ודאי שלא, כי יתכן שהוא שבע לחלוטין, ואינו מסוגל לטעום מאומה, או שאינו אוהב מאכלים אלו. אם כך, הגורם השלישי, שחשוב לא פחות משני הגורמים הראשונים, הוא החשק והרצון לקבל את ההנאה.
וכיון שהרצון לקבל הוא תכונה שאינה קיימת אצל הבורא כלל, כי ממי יקבל? הוא ברא אותו בבחינת "יש מאין", והטביע אותו בנשמות (שהם הנבראים) הכלולות באורו, וכך יכולה להתקיים מחשבת הבריאה שהנבראים יקבלו ויהנו מכל השפע שמושפע אליהם.
שינוי הצורה
אלא שתכונת הרצון לקבל הפוכה לחלוטין מתכונת ההשפעה של הבורא, וברוחניות המרחק בין שני עצמים רוחניים נקבע על-פי צורתם הרוחנית ושינוי הצורה שביניהם. וכיון שהוטבע כעת בנשמות הרצון לקבל, שהיא תכונה שאינה נמצאת בבורא כלל, אלא עוד שהיא הפוכה לחלוטין ממנו, לכן נוצר מרחק עצום בין הנשמות לבורא, והן התרחקו והשתלשלו מרום המעלות והרוחניות הגבוהה ביותר, עד לעולם הזה הגשמי.
ובעולם הזה הרצון לקבל הוא הגוף, והנשמה היא אור החיים וההשפעה, המאיר ומחיה את הגוף.
הפרדוקס
אם כן נוצר כאן פרדוקס: כי מצד אחד, מחשבת הבריאה אינה יכולה להתקיים אלא אם כן יוטבע בנשמות הרצון לקבל את ההנאה המושפעת להן, כי אינן יכולות ליהנות ללא רצון לקבל. ומאידך, הרצון לקבל הוא הפוך מתכונת הבורא, שהוא משפיע בלבד, ולכן גרם שהנשמות יפרדו ויתרחקו ממקורן עד לעולם הזה הגשמי.
התיקון
והפתרון, שהוא בעצם התיקון לעניין, הוא לא לבטל את הרצון לקבל, אלא לתת לו צורה חדשה, ולהפוך אותו ממקבל על מנת לקבל (אגואיזם מוחלט), למקבל על מנת להשפיע. כלומר, שכל מה שיקבל בהכרח או מרצון, ישפיע אותו הלאה.
לדוגמא: אדם אוכל לצורך קיומו, ואכילה היא גם כן סוג של רצון לקבל עצמי, אולם אין עניין לבטלו, אלא לכוון שאכילה זו והאנרגיה שהגוף יקבל ממנה, תושפע הלאה. המשמעות בפועל היא, לעשות פעולות של השפעה בין אדם לחברו ובין אדם לבורא.
שלימות התיקון הוא איזון מוחלט בין הקבלה לבין ההשפעה, כלומר שכל מה שמקבלים הוא רק על מנת להשפיע (אלטרואיזם).
"ואהבת לרעך כמוך"
מכאן ניתן להבין בפשטות מדוע מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה, כלומר שהיא כוללת בתוכה את כל שאר המצוות. כי כפי שהוסבר לעיל, התיקון הפרטי של כל אדם הוא הפיכת האגואיזם לרצון לקבל על מנת להשפיע, ומטרת התורה והמצוות היא לקרב את האדם לתכלית זו. ובמצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך" תכלית זו מתבטאת בצורה הברורה ביותר: כפי שאתה אוהב את עצמך ("כמוך"), כך עליך לאהוב בדיוק את חברך ("ואהבת לרעך"), כלומר לקבל על מנת להשפיע.
ובחקר מצוה זו, שהיא אמנם כלל כל התורה, אנו מוצאים שהיא בלתי אפשרית לקיום. כי באופן מעשי האהבה העצמית אינה אהבה רגשית בלבד, אלא מתבטאת בכך שאדם דואג שלא יחסרו לו כל צרכיו, אם כן גם אהבת החבר אינה יכולה להיות רגשית בלבד, כי הרי נאמר "כמוך", אלא מעשית, כלומר לדאוג לכל צרכי חברו בפועל.
והלא מעטים הם שמצליחים למלא את צרכי היום-יום שלהם כראוי. אם כן, כיצד אפשר לחייב את כולם לדאוג למלא את צרכי חבריהם כפי שדואגים לעצמם.
ואם לא די בכך, הרי מצוה זו נוגעת לכל יהודי באשר הוא, אם כן משמע שעלי לדאוג לכולם בדיוק כפי שאני דואג לעצמי, שזה נראה לא מציאותי.
מאידך, לומר שזו אוטופיה, ומצווה זו לא מעשית לקיום גם כן לא ניתן, כי כל מצוה שהתורה דורשת מאתנו לקיים, משמע שהיא אפשרית וברת קיום.
זו גם הסיבה שאבות האומה, למרות שהם מהוים דוגמא לשלימות של תיקון, לא ניתנה להם התורה. כי כפי שהוסבר לעיל, כל התורה כולה מסתכמת במצות "ואהבת לרעך כמוך", אולם לא מוצאים דרך כיצד לקיימה באופן מעשי.
הפן החברתי
וכאן אנו מגיעים למסקנה שיחיד באשר הוא, גם אם הוא שלם מבחינת תיקונו האישי, אינו יכול לקיים "ואהבת לרעך כמוך" הלכה למעשה.
ובכל זאת, ישנה דרך אחת ויחידה לקיום מצוה זו, אלא שהיא תלויה בחברה שלימה, שכולם מקבלים על עצמם לקיימה.
מעמד הר סיני
וזה מה שאירע ביציאת ישראל ממצרים, למרות שהיו בדרגה רוחנית ירודה ביותר, זכו למעמד הר סיני, שזהו הגילוי הרוחני הגבוה ביותר מאי פעם.
והסיבה שזכו לכך היא משום שעיקר עיסוקם מעת יציאת מצרים היה בתיקון ושיפור המידות שלהם, שכתוצאה מכך הסכימו כולם לקיום הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך". והראיה שאמרו כולם "נעשה ונשמע", וכן שהתורה מעידה עליהם "ויחן שם ישראל נגד ההר", שכתוב "ויחן" בלשון יחיד, (ולא "ויחנו") אעפ"י שהיו כמה מיליונים, משום שהיו "כאיש אחד בלב אחד". לאחדות כזו אפשר להגיע רק על-ידי אהבה אמיתית לזולת.
מכאן שעם ישראל הפך לעם במעמד הר סיני, כיון שקבלו על עצמם מצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכתוצאה מכך קיבלו מתנה יקרה – את התורה.
הלכה למעשה
ובאופן פרקטי ניתן להסביר, שכאשר כל יחיד בחברה מוכן לקיים "ואהבת לרעך כמוך", למרות שאין בידיו הון גדול כדי לספק את צרכי כל החברה, אלא שהוא מקבל על עצמו להיות משפיע ודואג לצרכי החברה, ולא לדאוג לצרכי עצמו כלל. ולכן בחברה של 1,000 איש לדוגמא, אם כל אחד דואג לצרכי הכלל בלבד ולא לצרכי עצמו, לכל יחיד יש 999 איש שדואגים לו. ממילא כל אחד יכול להיות פנוי ממחשבות אגואיסטיות, כי הוא בטוח שדואגים לו ואוהבים אותו ולא יחסר לו מאומה. ממילא הוא נעשה פנוי לדאוג לצרכי הכלל בראש שקט.
זהו הפתרון היחיד לשאלה שהעלינו, כיצד ניתן באופן מעשי ליישם את הכלל הגדול הזה. שזה מתאפשר רק בחברה שכל אחד משפיע לה כפי כוחו, ומקבל ממנה לפי צרכיו.
מחשבה, דיבור ומעשה
כלל חשוב זה בא לידי ביטוי במחשבה, דיבור ומעשה. במחשבה: לחשוב טוב על כולם, ללמד זכות על כל אחד, ולדאוג דאגה אמיתית לכל יחיד. בדיבור: כמובן לדבר טוב על כל אחד, להתפלל לה' שיעזור לו להיות אלטרואיסט ולא אגואיסט, ולחזק את החוליות החלשות בחברה. במעשה: להיות עסוק רק לתועלת הזולת ולא לתועלתו הפרטית בכל תחום שהוא יכול להשפיע.
ולפי הגדרת הרב אשל"ג, "בעל הסולם", סולם הדרגות הרוחניות צמוד למידת ההשפעה של היחיד לחברה. ומי שמשפיע יותר מכולם לחברה מסוימת הוא 'גדול החברה', ומי שמשפיע לכל העם הוא 'גדול העם', ומי שמשפיע לעולם כולו הוא 'גדול העולם'.
איך תיקון המידות קשור לחג השבועות ולאחדות עם ישראל?
אחד החוקים הרוחניים קובע, כי לא ניתן לקבל מדרגה רוחנית במתנה, אלא רק בזכות ● ביציאת מצרים קיבל לראשונה עם ישראל מדרגה רוחנית גבוהה ללא זכות, שהסתלקה לאחר הפסח ● הרב מיכאל מיוסט, ממורי הקבלה הבכירים בישראל ותלמידו של יו"ר האומה, הרב מרדכי שיינברגר, מסביר את הקשר בין יציאת מצרים, העבודה על המידות, ואחדות עם ישראל
הרב מיכאל מיוסט
חג השבועות מכונה במקורות במספר שמות נוספים: חג מתן תורה, חג הקציר, עצרת. כל שם מגלה לנו פן נוסף במשמעותו של החג. עפ"י פשט הדברים: שבועות – הוא על שם ספירת שבעה שבועות מפסח, שנקרא ספירת העומר.
מתן תורה – ע"ש שביום זה ניתנה התורה לישראל במדבר. חג הקציר – ע"ש שזוהי עונת הקציר.
עצרת – כך מכונה החג בתורה, ע"ש שעוצרים ממלאכה והוא יום שבתון.
חוכמת הקבלה מגלה לנו צד נוסף, אחר, עמוק יותר.
ב'ליל הסדר', שמציין את ליל יציאת מצרים, הגיעו כלל ישראל למדרגה הגבוהה ביותר האפשרית (שנקראת בקבלה גדלות ב'). מדרגה זו לא ניתנה לם בזכות עצמם, כי עדיין היו שקועים בתרבות מצרים ובעבודה זרה, אלא זו היתה מדרגה מבחינת 'אתערותא דלעילא' (התעוררות מלמעלה) כלומר היתה התערבות משמים להציל את עם ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה (מתוך נ' שערים) רגע לפני שקיעתם בשער הנ', וחלילה אובדן לנצח.
ברוחניות יש חוקים ידועים, ואחד מהם הוא שאי אפשר לקבל מדרגה רוחנית במתנה אלא רק בזכות. והסיבה לכך היא שכדי לקבל מדרגה רוחנית (אור) צריך להיות זכאי לקבל אותה, וזהו ע"י הכנת כלי מתאים לקבלת האור.
ביציאת מצרים לא היתה ברירה אחרת, ולכן קיבלו את המדרגה הגבוהה בלי זכות, ולכן מדרגה זו לא נשארה להם בקביעות, וכבר למחרת היום הראשון של פסח, ירדו בחזרה למדרגה הראשונה הבסיסית. (כמובן לא למדרגה של עבודה זרה, אולם ללא שום מדרגה רוחנית בקדושה).
מכאן ואילך עליהם לטפס בחזרה למדרגה הנפלאה של יציאת מצרים, אולם הפעם בזכות ולא במתנת חינם.
אולם האמצעים שהיו ברשותם היו דלים – לא היתה להם עדיין את התורה שיוכלו להסתייע על ידה, ומצוות מועטות בלבד שנצטוו בסמוך ליציאה ממצרים.
משום כך, הרועה הנאמן – משה רבינו – החל במסע ההתעלות הרוחנית מכיוון אחר לגמרי – עבודה על המידות. ויש לכך בסיס מוצק בדברי חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה".
יש בסך הכל 7 מידות בסיסיות, הנקראות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וכל מדה נכללת מכולן, ולכן הן בסך הכל 49 מדות. וממחרת הפסח ועד מתן תורה יש בדיוק 49 ימים. ולכן בכל יום תיקנו מידה אחת.
בסוף התהליך, התוצאה היתה: "ויחן שם ישראל נגד ההר", שנאמר "ויחן" בלשון יחיד במקום "ויחנו", שדרשו על כך: שהיו "כאיש אחד בלב אחד". כלומר תוצאת העבודה על המידות וההתעלות היתה – אחדות נפלאה של עם ישראל, שהתחברו להיות ממש כגוף אחד.
מתקנים את הלב בל"ג בעומר
כיצד להפוך את המציאות לטובה?מה הקשר בין לב לכבוד, ומה הקשר בין לב טוב לל"ג בעומר?- הרב מרדכי שיינברגר, יו"ר האומה, מוליך אותנו בדרכם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי לאחדות וערבות הדדית.
שבעת השבועות שבין פסח לשבועות נקראים תקופת העומר. אנו סופרים יום אחר יום, במשך 49 ימים,שבעה שבועות, ממחרת חג הפסח עד ליום החמישים שהוא יום מתן תורה – חג השבועות. ב-33 הימים הראשונים של הספירה ( מפסח ועד ל"ג בעומר),נהוגים מספר מנהגי אבלות, בין השאר לא מסתפרים ולא עורכים חתונות . זאת כזכר למותם הטרגי של 24,000 תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו .
נהוג לומר שזוהי תקופה לא קלה, תקופה של דינים וחשבון נפש, ואכן אנשים רבים מרגישים בזמן הזה תחושת כבדות ותחושות לב לא טובות. זאת מכיוון שאופייה של תקופת ספירת העומר הוא של פשיטת צורה ולבישת צורה. המשמעות של כך היא שינויים רבים במציאות ולכן גם ההרגשה משתנה, הלב משתנה.
אולם למרות הרתיעה והחשש שיש לנו משינויים, צריך לזכור שע"י ביטחון בבורא כל השינויים הם לטובה. ואת זה אפשר להגדיר כ-"לב טוב", זאת אומרת שאם הלב ירגיש טוב, המציאות תהיה טובה. והעניין של לב טוב רמוז בספירת העומר, עד לל"ג בעומר ישנם 32 ימים שהם בגימטריה ל"ב, ו-טו"ב בגימטריה זה 17, וביחד הם 49 כמניין ימי ספירת העומר.
אם כן המהפך קורה לאחר 32 יום, ביום ה-33 הוא ל"ג בעומר המציאות מתהפכת לטובה.ואכן ביום ל"ג בעומר נפסקה המגיפה שהכתה בתלמידי רבי עקיבא . לכן יום זה הוא יום של שמחה גדולה שבו נפסקים רוב מנהגי האבלות . בנוסף לכך יום זה הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, אבל לזה נגיע בהמשך.
אך עדיין לא ברור מה הקשר בין "לב טוב" למותם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. חז"ל מלמדים אותנו שתלמידי רבי עקיבא נפגעו במגיפה בל"ב הימים שבין פסח לל"ג בעומר מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. והרי כולם התחנכו על דברי רבם שאמר: "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה". חשוב כמובן לציין שכל תלמידי רבי עקיבא היו גדולים מאוד מבחינה רוחנית, וכשאומרים שלא נתנו כבוד זה לזה מתכוונים לניואנסים מאוד דקים ועדינים של התנהגות שבין אדם לחברו, אשר עלולים להיראות כהתנהגות נורמטיבית, ובכל זאת הם נענשו .
כדי להבין זאת צריך להבין מה משמעות המילה לב בתורת הקבלה, יותר נכון מהו "לב האבן".
הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו, וישנם שמונה חלקים בטוב הזה, הם נקראים שמונת המלכים – מלשון מלוכה והנהגה, והעולם צריך את כל חלקי ההנהגה הזאת. לכל מלך משמונת המלכים יש הוי"ה, והוי"ה כוללת ארבע מדרגות, לכל מדרגה יש עשר ספירות משלה: ביו"ד יש עשר ספירות, בה"א יש עשר ספירות וכו', וכן בכל אחת מהמדרגות. כך שיש ארבעים בחינות בכל מלך, ושמונה פעמים ארבעים זה 320 שהם בגימטריה-ש"ך. וזה נקרא ש"ך ניצוצין, ובש"ך ניצוצין האלו היה הקלקול, והם נשברו.
אח"כ החל התיקון, והתיקון היה רק ברפ"ח (288) ניצוצין בלבד, חוץ מהמלכויות. כי לכל מלך יש ארבע בחינות, כפי שהזכרנו, ובכל בחינה יש עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. א"כ, ארבע מלכויות לכל מלך משמונת המלכים, הם שלושים ושתים בחינות. אלא שכל הבחינות ניתנו לתיקון מלבד בחינות המלכות, שאת הבחינות האלה האדם לא משיג ולא יכול לתקן. רק בגמר התיקון הקב"ה יתקן בעצמו את הבחינות הללו, כמו שכתוב (יחזקאל י"א, י"ט) "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר", הלב הנזכר בפסוק הוא הלב האחרון, ל"ב (32) הבחינות של המלכות- זהו לב האבן .
המילה לב בגימטריה 32 זוהי גם הגימטריה של המילה כבוד. לכן אם יודעים לשמור על כבודם של ישראל, נשמר הכבוד שנקרא הל"ב האחרון, ואם לא יודעים לשמור על כבודם, אז גם הכבוד האחרון לא מתוקן, וכשהוא לא מתוקן, אזי גם כל הקומה לא מתוקנת. בל"ב האחרון- לב האבן, יש רגישות, אבל אם יודעים איך להשתמש עם הל"ב הזה, אז הוא מתקן הכל.
ולכן תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, גרמו שהל"ב האחרון, שהוא בחינת כבוד, לא היה שמור, ולכן קרה האסון הנורא שמתו עשרים וארבעה אלף מהם.
אם כן עכשיו אנו יודעים ש-לב בגימטריה אותו מניין כמו המילה כבוד, ואפשר להבין מכך שמחלוקת בינינו לא גורמת להרגשה טובה, ואילו אחדות ונתינת כבוד ועזרה בין אדם לרעהו גורמים אך ורק לטוב. ועדיין נותרה שאלה אחת פתוחה, מה הקשר של רבי שמעון בר יוחאי לעניין המגיפה ול"ג בעומר .
לאחר מותם של עשרים וארבע התלמידים נותרו לרבי עקיבא 5 תלמידים. אחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) הוא שהעניק לנו את ספר הזוהר, אשר מסביר לנו איך לנהוג בדרך של עולם התיקון. במילים אחרות, התיקון הוא שע"י שיתוף מידת החסד שבנו במדת הדין, אנו יכולים למתק את מידת הדין שממנה יוצאים משברים ומצבים קשים, ומזה נוצר קו האמצע – מידת הרחמים. ובמילים פשוטות יותר- ע"י לב טוב בין אדם לחברו אפשר להפוך הכל לטובה . זוהי הנהגתו של רשב"י שיום ל"ג בעומר הוא גם יום הסתלקותו.
הדבר העיקרי שאנו יכולים ללמוד מהנהגתם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי הוא שגם במצבים קשים, התנהלות של כבוד,ערבות הדדית,אחדות ונתינה ברוח "ואהבת לרעך כמוך ", יהפכו את המציאות הכללית שלנו ל-"לב טוב".לכן אנו כל כך שמחים בל"ג בעומר, ההרגשה הפנימית מתהפכת לטוב, ואנו מרגישים איך המציאות משתנה . ואכן גם מנהגי היום הזה – הדלקת מדורות ועליה להילולא בציונו של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון , מרכזים ביחד אנשים רבים, אם מסביב להדלקת המדורה ואם בהילולא בהר מירון, כולנו חווים רגעים של אחדות ואהבה.
כי כולנו נשמה אחת
מהיכן עם ישראל שואב את הכוח? ● כלל ישראל הם נשמה אחת, שנחלקת לגופים רבים. כל אחד יכול להתקשר רק לחלק מסוים מכללות הנשמה, ומי שיש לו אהבת ישראל אמיתית, גם כשהוא מדבר עם יהודי אחד, הוא בעצם מדבר עם כלל ישראל והעולם כולו ● מסע רוחני עם אחד מגדולי המקובלים בדורנו, הרב מרדכי שיינברגר, יו"ר האומה, לקראת פסח שני
כמה גלויות עברו על עם ישראל, כמה שחיטות והפשלות, ובכל זאת עם ישראל חי וקיים. מהיכן הם שואבים את הכוח שלהם?
ובעצם כלל ישראל הם נשמה אחת, אולם כיוון שהיא נחלקת לגופים רבים, כל אחד יכול להתקשר רק לחלק מסוים מכללות הנשמה, ומי שיש לו אהבת ישראל אמיתית, גם כשהוא מדבר עם יהודי אחד, הוא בעצם מדבר עם כלל ישראל והעולם כולו.
אחד העניינים בפסח שני הוא חיזוק האחדות, כי הרי פסח זהו חג של אחדות. קורבן הפסח נקרב בחבורה, ונאכל בחבורה, כי התורה מצוה (ויקרא כ"ב, ל'): "לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", כלומר חייבים לאכול את הקורבן עד תומו, ואסור שישאר ממנו עד הבוקר. וכיון שיחיד לא יכול לאכול כבש שלם, הוא חייב לקחת בשותפות עם אחרים. ולכן יוצא שהקורבן מוקרב ונאכל בחבורה. וזהו סממן של אחדות, שמקיימים מצוה חשובה זו יחד.
ועוד בענין חבורה, נאמר בהגדה של פסח: "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל". ולכאורה מה מקומו של הרשע כאן בין הבנים? אלא המטרה היא להכניס בבית אחד את כל כלל ישראל, כדי שכל אחד ירגיש שהוא לא קשור רק לקבוצה אחת או לאדם אחד, אלא לכל כלל ישראל.
ענין ארבעת הבנים דומה גם לארבעת המינים שבלולב – אתרוג לולב הדס וערבה. לאתרוג יש טעם וריח, הלולב זה כפות תמרים, יש בו טעם ואין בו ריח, ההדס יש בו ריח ואין בו טעם, הערבה אין בה לא ריח ולא טעם. והם מרמזים לחלקים בעם ישראל: יש כאלה שיש בהם תורה עם מעשים טובים, ויש כאלה שיש בהם תורה בלי מעשים טובים, ויש כאלה שיש בהם מעשים טובים בלי תורה, ויש כאלה שהם חלשים גם בתורה וגם במעשים טובים. אמר הקב"ה: יעשו אגודה אחת, ויכפרו אלה על אלה. כך גם ארבעה בנים נזכרו במטרה לעשות מהם אגודה אחת - חבורה אחת, ולאחד בזה את כלל ישראל.
האדם חייב להגיע למטרה שלשמה הוא נברא, ואין לו שום אפשרות להתחמק ממנה. וענין הבחירה החופשית הוא שלא מונעים ממנו לעשות כרצונו, אולם בסופו של דבר כל מה שהוא יעשה יוביל אותו לאותה התכלית שקבעה ההשגחה. ההשגחה הציבה שתי דרכים להגיע למטרה: דרך תורה ודרך יסורים.
דרך תורה פירושה שהאדם יבין את התהליך, הדרך והמטרה, וישאף אליה, ואז לאט לאט יקבל אור הדעת, והאור הזה ימשיך אור גדול יותר, והדעת תביא אותו לדעת פנימית יותר, והשכל יתרומם לשכל מושכל יותר, עד שיגיע לתכלית שלו.
ודרך יסורים מנגד, פירושה שהאדם עובר כשלונות אחרי כשלונות, ומקבל מכה אחרי מכה, לא עלינו, ויש גבול עד כמה האדם יכול להתדרדר ולחטוא, עד שבסופו של דבר מקבל את השוק החזק ומתעורר, ומגיע משם לתכלית.
אם כן ניתן להבין את שתי הדרכים גם בענינינו: דרך תורה זהו פסח ראשון, ודרך יסורים זהו פסח שני. "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", וכבר הזכרנו לעיל, ש"דרך רחוקה" היא גם חוץ לאסקופת העזרה, כלומר אין ריחוק פיזי ממש, אלא אדם יכול להיות ממש סמוך להיכל, ולמעשה רחוק כרחוק מזרח ממערב. צריך ללמוד להזדרז, כי הקב"ה פותח בפני האדם כל הזמן הזדמנויות, ואם הוא לא יזדרז ולא ינצל את הרגע הטוב שהקב"ה נותן לו, מי יודע מתי יזדמן לו שוב רגע כזה, אם בכלל. לכן אסור להחמיץ אף הזדמנות. כמה הזדמנויות לגאולה שלימה היו לנו במשך כל הדורות, והחמצנו אותה. וזה נקרה דרך רחוקה, כי גם אם הוא סמוך לפתח, ועיניו לא רואות, כלומר הוא לא מבחין בכך, הוא יצטרך כנראה להסתובב סביב ולעקוף את העולם כולו עד שיגיע למקום שה' הכין לו.
כיוון שהאדם צריך להגיע לשלמות, כשם שיש לו רמ"ח אברים ושס"ה גידים בגופו, כך עליו לבנות את נשמתו ע"י רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. ואם האדם לא מקיים בימי חייו את המצוות, וחסר חלק מהן, אז הוא צריך לחזור שוב בגלגול לעולם הזה כדי להשלים את המצוות האלו החסרות, וזוהי דרך אחת לתיקון.
והדרך השניה היא הדרך של האחדות, כלומר אם אדם מניח תפילין, והוא מניח אותם כהלכתן על יד שמאל, הוא לא יאמר 'יד שמאל שלי הניחה היום תפילין', אלא 'אני הנחתי היום תפילין', כלומר כל כולו שותף למצות הנחת התפילין היום, אלא שהמקום המיוחד לכך היא היד. וכך כאשר יש אחדות בעם ישראל, אז כל העם נחשב כגוף אחד. לכהן, לדוגמא, יש מצוות כהונה שישראל לא יכול לקיים, וכן יש מצוות של ישראל שהכהן לא יכול לקיים, אולם כאשר יש אחדות, כל מצוה שאדם מקיים, הוא מזכה בה את כלל ישראל.
מסע רוחני עם יו"ר האומה, הרב המקובל, מרדכי שיינברגר, על משמעות התקווה, יתקיים אי"ה' בי"ג באייר תש"ע, 27.4.10, ב-19:30, באולמי ענבל, איזור התעשייה טבריה עלית
מדוע אין לנו עצמאות כלכלית ומדינית?
ה' באייר- זמן נתינה או זמן קבלה? ● בה' באייר קמה המדינה, לאחר כ-2000 שנות גלות, וארץ ישראל ניתנה לעם ישראל ● האם גם קיבלנו את המדינה? ● הרב מיוסט, מתאר כיצד השילוב של חוכמת הקבלה ואחדות העם יאפשרו לנו לזכות בעצמאות המוחלטת
מאת הרב מיכאל מיוסט
בה' באייר תש"ח קמה מדינת ישראל. לאחר כ-2000 שנות גלות, ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, אך נשאלת השאלה, האם באותו מעמד עם ישראל גם קיבל את ארץ ישראל? השאלה הזאת נשמעת כמו שאלה מתשבץ הגיון לא כל כך הגיוני, הרי אם הארץ ניתנה לנו במעמד הקמת המדינה, מדוע שלא נקבל אותה? והרי אם אדם נותן מתנה לחברו, הוא מקבל אותה מידיו באותו הרגע.
יתרה מכך – עם ישראל היה בגלות במשך כ-2000 שנה וחזרתו לארץ והקמת מדינה עצמאית נתפסת בשכל הישר כגאולה. אם כן מדוע אין אנו מרגישים בכך?
"בעל הסולם" (הרב יהודה אשלג), הוגה חזון "האומה", מסביר במאמר לסיום הזהר, שהמושגים הרוחניים שונים ממושגי המציאות הגשמית שבה אנו חיים. בעניינים רוחניים יכול לעבור זמן רב מאוד מרגע הנתינה לרגע הקבלה, כלומר, מדרגה רוחנית שניתנה מאדם אחד לשני , יכולה להתעכב שנים רבות עד שהאדם השני יהיה ראוי לקבל אותה. הסיבה לכך היא שברוחניות צריכה להיות התאמה מושלמת בין המקבל לבין הדבר שאותו קיבל. במונחים קבליים אפשר לומר שצריכה להיות התאמה מושלמת בין השפע (האור) הניתן לבין הכלי המקבל את האור, וכל עוד הכלי לא הזדכך כראוי, הוא אינו יכול לקבל את השפע המיועד לו.
אפשר להמחיש זאת בדוגמא מעולמנו – אם אדם מוסר מידע חשוב לאדם אחר בשפה שאינו דובר, אין לאדם המקבל אפשרות להשתמש במידע שקיבל עד אשר ילמד את השפה. בדוגמא הזאת המידע הוא האור (השפע), והשפה היא הכלי לקבלת השפע. קבלת המידע בפועל תהיה רק כשהאדם יוכל להבין את השפה שבו נמסרה.
כך גם לגבי קבלת הארץ ע"י העם. מעלותיה של ארץ ישראל הן בעיקר רוחניות, לכן נעשתה בה' באייר תש"ח רק מחצית הפעולה, נתינת הארץ לעם ישראל ע"י הבורא, אולם קבלת הארץ על ידינו לא נעשתה עד כה, ולכן אין לנו עדיין עצמאות מלאה. אחת העובדות לכך היא שעדיין איננו עצמאים מבחינה כלכלית, ונזקקים לאומות העולם ואין עצמאות מדינית ללא עצמאות כלכלית.
מעלותיה של ארץ ישראל הן כה גבוהות שזה מאלץ אותנו לעבור תהליכים רבים של הזדככות עד שנרכוש את הכלים המתאימים לקבלת האורות הגבוהים שלה. אז תהיה למעשה קבלה אמיתית של ארץ ישראל על ידינו, זאת תהיה קבלה מושלמת בפן הרוחני ובפן הגשמי, גאולה שלמה.
אם כן, כיצד ניתן לרכוש כלים מתאימים לקבלת הארץ? שני הכוחות העיקריים הבונים במהירות וביעילות את הכלים המתאימים הם: אחדות עם ישראל ולימוד הקבלה ופנימיות התורה. ע"י לימוד הפנימיות מקבלים ידע וכוח רוחני ליישום האחדות בעם ישראל, ובפועל: נתינה, עזרה לזולת, ערבות הדדית, דאגה לפרט ולכלל ובעיקר אהבת ישראל. כל אחד מאיתנו יודע וזוכר כיצד במצבים קשים ידע עם ישראל להתאחד ולעזור איש לרעהו , כשזה קורה אנו מוגנים מכל רע . אם זה יקרה באופן תמידי ,נשכיל לדבר בשפת האחדות, נצליח לשנות את פני החברה ולזכות בעצמאות.
|
|
